הו וול, ברוכים הבאים לפוסט הראשון בבלוג, אני אסיף אבל תוכלו לקרוא לי אשיפו אם נפשכם חושקת בזאת, אך אציג את עצמי אחר"כ כיוון שזה לא נושא הפרסום כלל.
היום אני פה בשביל לכתוב מעין "ביקורת" למנגה שלנצח תשאר בליבי ותמיד תזכר כאחת הטובות ביותר.
היום אסקר לכם את Ashita no Joe מאת איקי קאג'יווארה ו-טטסויה צ'יבה
כשהתחלתי לכתוב את הביקורת תהיתי האם לכלול פה פרטים יבשים, אך החלטתי לחסוך לעצמי את הטרחה כיוון שאני לא רוצה לגנוב לגמרי את תפקידן של MyAnimeList וויקפדיה, שהרי אין מקום מצוין יותר לחפש בו פרטי טריוויה שלא מעניינים איש. לכן החלטתי לספר לכם במילותיי את סיפורו של ג'ו.
הסיפור מתחיל בעיירה קטנה ביפן ששמה לא באמת רלוונטי, כמו בהתחלה של כל סיפור תמים פעם, מגיע הNew kid in town ושמו יאבוקי ג'ו. ג'ו הוא נער די דוש למען האמת, הדבר הראשון שהוא בערך עושה זה ללכת מכות, אך בצורה אירונית מאוד האדם אשר בחר להתעסק איתו הוא לא אחר מאשר טנגה דנפיי, מתאבק ומנהל מועדון איגרוף לשעבר שכעת מבלה את רוב ימיו שיכור על מדרכת העיר. ג'ו מנצח אותו והזקן מתלהב, הוא משוכנע שלג'ו יש את הפוטנציאל להיות המתאבק הטוב בעולם. כשג'ו שומע ממנו את זה הוא צוחק, אפילו ג'ו עצמו לא מאמין שהוא יותר מילד רחוב שמחפש צרות.
אך הזקן משוכנע שלג'ו יש את הפאנץ' והוא מסוגל להרקיע לשחקים ולכן אינו מוותר. לבסוף לאחר תקרית קטנטנה של ג'ו עם היאקוזה, ג'ו מבין שאכן חבוי בו פוטנציאל ומתחיל להתאמן עם הזקן.
מפה הסיפור לוקח המון נקודות מפנה, ג'ו מוצא את עצמו בהמון מקומות ומצבים, ועובר קשיים רבים במטרה להיות המתאגרף הטוב בעולם. בדרכו הוא פוגש יריבים מוכשרים לא פחות ממנו ואף משברים פסיכולוגים לא קלים בעקבות חוויות שעובר.
לטעמי העלילה של הסדרה היא מה שנקרא הCup of Tea שלי, יש בה כל מה שציפתי משונן ואף יותר. אה כן, שכחתי לציין שזה שונן, אך הוא לא דומה כלל לאיידס שאתם מכירים כיום.
כעקרון לחלקכם העלילה תחילה תרגיש נורא תמימה וילדותית, כשקראתי את הצ'אפטרים הראשונים חשבתי "זה בטח מפורסם כי זאת קלאסיקה ישנה, התקופה בטח הייתה תמימה אז זה היה נחשב טוב" ובכן, אני לא אומר שמתרחש פה שינוי מהיר ודראסטי סטייל-מאדוקה, אך בדיוק כמו דמותו של ג'ו, עם הזמן העלילה מתבגרת. בעוד שבהתחלה הכל נראה חמוד ונאיבי, כמו איזה סרט דיסני שחור על גבי לבן, לאט לאט העלילה מתחילה לקבל פאן יותר רציני, הדמויות מתעגלות וג'ו חווה דברים אפלים יותר. בניגוד למנגות הספורט הרגילות, שמציגות בד"כ חבורה של בישוננים\ילדים מבצעים בצורה לא ריאליסטית ספורט מסויים, אשיטה נו ג'ו דואגת להצמד לחוקים כמה שאפשר (אע"פ שקיימות חריגות) ולקחת פן שונה וקצת אפל יותר, בספורט השקט והנעים שנקרא התאבקות. אני חושב שבגלל שהתפיסה קצת שונה והעובדה שאני לא רגיל לקרוא סיפור שעוסק בספורט (פעם ראשונה שלי) התרחישים בעלילה הרגישו לי כמו משהו שלא ראיתי בהרבה מקומות קודם לכן. אמנם לא אומר שבג'ו אין קלישאות פה ושם, אבל בואו נזכור שבשנות השישים הקלישאות האלה אינן היו קלישאות עוד. אישית הנקודה החזקה ביותר בעלילה היא שהיא פשוט נבנית עליך, בארבעת הימים שלקחו לי כדי לקרוא את זה הרגשתי כאילו מדובר בסדרת טלווזיה שאני עוקב אחריה שנים ולכן כשסופה הגיע הייתי מאוד כאוב, אך אסביר זאת יותר בסעיף הדמויות.
הדבר העיקרי ש"עשה לי את המנגה" בהחלט היו הדמויות, אם נהיה יותר ספציפים, ג'ו.
מהרגע שקראתי את המנגה (לא מזמן האמת) ועד היום ג'ו הוא הדמות האהובה עליי מכל אנימה ומנגה שנתקלתי בה ואני מאמין שהוא ישאר ראשון בליבי לעוד המון זמן אם לא לנצח. בתחילת המנגה ג'ו היה דוש, ממש דוש, אפילו יותר ממני. אך זה היה עניין של זמן עד שג'ו התבגר, כן, עד הסוף הוא נשאר יהיר, מעצבן, אגואיסט ועוד מספיק דברים, אך ללא ספק רואים נימה בוגרת יותר מאשר התנהגותו בתחילת המנגה. אך ה"בגרות" של ג'ו, אם אפשר לקרוא לה ככה היא לא מה שעשתה עבורי את המנגה.
לג'ו יש באופי משהו ששובה את הקהל איתו, כמה שהוא מציק זה כמה שנאהב אותו יותר, בין אם זה כי הוא מצחיק או בין אם אלו הרגעים שבהם ג'ו נכנס חזק במה שהוא רוצה לעשות ומראה שהוא לא הטמבל שחשבנו שהוא בהתחלה. בגלל תקרית מסויימת שמתרחשת בעלילה, אפשר לראות גם את הצדדים ההומאנים והאמוציונאלים שלו מה שנותן לך להזדהות יותר עם הדמות ולהרגיש אליו סוג של אמפתיה מסויימת שמחברת אותך נפשית לג'ו, כאילו את חווה את אותו הדבר. כמובן ששאר הדמויות חשובות גם כן, הזקן המתאבק הוא בהחלט מאמן חלומותינו, ריקישי הוא היריב האהוד ביותר שיהיה לפרוטאגינסט בשונן אי פעם ושאר חבריו של ג'ו שגדלים ביחד איתו מרגישים אנושיים מספיק כדי שנוכל להתחבר לכל אחד ואחת מהם אפילו קצת, מספיק כדי להנות מהם לגמרי.
המון אנשים בד"כ מעוניינים לשמוע חוות דעת על הציור, אישית אני חושב שהחלק הזה מיותר וחוץ מבמקרים יוצאי דופן, אני לא מתכוון לדבר עליו בביקורות אחרות. ובכן הציור פה לדעתי מקסים למדי, הוא מזכיר סרט דיסני ישן כזה ואת המנגות של שנות השישים (מעניין למה). אין יותר מידי פירוט ברוב הפאנלים וגם באלו שיש הוא פשוט נמצא שם כדי להקצין איזו סצינת קרב או להראות למכה להראות יותר כואבת כדי להפוך את הקרב לאובר-קלימאקטי. עיצוב הדמויות היה נורא לטעמי, אף אחד בו לא נראה מוקצן, מוזר או עם קוצי שונן מסריחים (למעט ג'ו המלך) ואף דמות גם לא נראית ריאליסטית מידי הודות לפרצופי טזוקה שקיימים במנגה. אפשר לראות הרבה שינויים בדמויות הראשיות כשהן גדלות וזה מבוצע מעולה, חוץ מהשיער המוגזם של ג'ו לקראת סוף המנגה שכבר הרגיש לא פרופוציונלי לראש, אין לי באמת תלונות גם על זה.
אני מניח שכשאנשים באים לקרוא ביקורת על כל אנימת\מנגת התאבקות כלשהי, הם מחכים לרגע בו ישווה אותה להאג'ימה נו איפו. אז בואו ואשתף אתכם בסוד קטן שלי, לא קראתי או ראיתי איפו עדיין, ככה שאין מקור להשוואה. אם הסעיף הזה מאוד חשוב לכם, אני רק יכול להגיד ששמעתי שאומרים שג'ו מנגה בוגרת יותר ויש בה מצבים טיפה יותר "אפלים" (לא בקטע אדג'י) והדמויות בוגרות יותר. אבל זה כל מה שיש לי בנושא הזה. אז אם אפשר לסכם, נראה לי הסקתם שאני ממליץ ואפילו מאוד שתרוצו בהמוניכם לקרוא את המנגה. אך אני לא חושב שכל קהל מסוגל לקרוא את ג'ו בכל זאת. אם תשאלו אותי, לא אמליץ על המנגה לקהל המיינסטרים שבינינו, לבנות (בד"כ) או לאנשים שלא אוהבים אנימות ומנגות בסגנון "גברי" כי יש פה המון מזה בצורה מסויימת. אני חושב שאנשים שאוהבים ספורט, או סתם סיפור עם דמויות איכותיות שלפעמים חוצות את האדג' יאהבו את זה. אם את או את קוראי מנגה "נלהטים" אני ממליץ לכם לצרף את ג'ו לאוסף, אפילו רק כדי להגיד שנגעתם באחת הקלאסיקות הגדולות בכל הזמנים. וזהו למען האמת, אמנם יש לי מספיק מה להגיד על המנגה, אבל אני לא רוצה לחפור פה יותר ממה שכבר חפרתי עד עכשיו.
אז עד פה אני הייתי אסיף ו... שלום
מקווה שליבכם רטט או הרגיש קצת הנאה בזמן הקריאה, מוזמנים להגיב לי למטה, אריך זאת מאוד
ו.. נתראה בביקורת הבאה!
